פסק-דין בתיק ת"א 3265-09

1.         לפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

2.         התובעים הגישו נגד הנתבעת, ביום 24.5.09, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם, לטענתם, בשל רשלנותה הרפואית של הנתבעת. התובעים טוענים, בתמצית, כי ביום 16.8.98 התקבלה התובעת, בשבוע 42 להריונה הראשון, ללידה אצל הנתבעת, בעקבות הופעת צירים. בשל אי התקדמות הלידה, הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. כחצי שעה לאחר סיום הניתוח הקיסרי, בו נולד בנם הבכור של התובעים, הופיע אצל התובעת דימום וגינאלי מוגבר. התובעת נלקחה שוב לחדר ניתוח, שם בוצעה פתיחת בטן חוזרת ונעשו ניסיונות לעצירת הדימום, שבסיומם נכרת רחמה של התובעת. את הניתוח הקיסרי, ובהמשך את כריתת הרחם, ביצע פרופ' דני ויינשטיין ז"ל, מומחה בתחום המיילדות, עמו נדברו התובעים כי יילד את התובעת באופן פרטי. על פי חוות דעתו של פרופ' ב' קפלן, מומחה למיילדות ולגניקולוגיה, אשר צורפה לתביעה, ההחלטה על כריתת הרחם היתה החלטה חפוזה, מבלי שנעשו קודם לכן כל הפעולות המקובלות להפסקת הדמם, אלא מקצתן בלבד, אף שפעולות אלה עשויות היו, בסבירות גבוהה, למנוע כריתת הרחם.

3.         כבר בכתב תביעתם התייחסו התובעים לסוגיית התיישנות התביעה, כמצוטט להלן:

"19. בלב התובעים קיננה התחושה כי יתכן והטיפול הרפואי שקיבלה התובעת במהלך האירוע היה לוקה, ועל כן פנו לברר האם מדובר בהתרשלות מצד הנתבע.

20. לאחר קבלת ייעוץ משפטי ורפואי נמסר לתובעים כי לא קיימת בעניינם רשלנות רפואית הניתנת להוכחה.

21. התובעים אשר נתנו אמון ביועצים המקצועיים אליהם פנו (כאמור עורכי דין, ורופאים) קיבלו את חוות דעת המומחים כ"דברי אלוהים חיים", ובפרט משקיבלו את הרושם כי אין כל טעם או מקום בביצוע בירור נוסף כלשהו.

22. התובעים ניסו להשלים עם מר גורלם, ובצר להם החליטו בחלוף השנים, לפני שבועות אחדים, לנסות ולפנות להליך פונדקאות, המוכר ומאושר על ידי רבנים, הגם שמוסיף ומסב לתובעים בושה וכלימה רבים בחברה בה הם חיים.

23. במסגרת זו, ורק כאשר פנו התובעים לברר על הליך הפונדקאות, התחוור להם כי הטיפול הרפואי שבוצע בתובעת היה רשלני".

ובס' 30 לכתב התביעה נטען:

"התובעים יטענו כי למרות המועד שבו אירע הנזק והתגלה לתובעים טרם התיישנה תביעתם, וזאת כיוון שבהתאם לדין ולפסיקה וכיוון שסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל גם על רכיב ההתרשלות, והתובעים לא יכולים היו לדעת על זכויותיהם המשפטיות במועד מוקדם יותר. כאמור לעיל, התובעים נועצו עם מומחים - רפואיים ומשפטיים - אך לא יכולים היו ללמוד על התרשלות הנתבע אלא עד לקבלת חוות דעת המומחה מטעמם, ובשל כך חזקה כי תביעתם לא התיישנה."

4.         הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה. עוד טענה כי לא נפלה כל רשלנות בפעולותיה. הנתבעת טוענת כי בעקבות הופעת הדימום הוגינאלי טופלה התובעת ע"י פרופ' ויינשטיין, מנהל היחידה למיילדות, וע"י פרופ' ענתבי, בכיר הכירורגים הגניקולגיים בהדסה, אשר עשו כל אשר ניתן כדי להציל את רחמה של התובעת. רק משנשקף חשש לחיי התובעת, הוחלט לכרות את רחמה. הנתבעת תמכה הגנתה בחוות דעתו של פרופ' אייל שיף, אשר קבע כי הלידה הסתבכה בדימום מאסיבי לאחר ניתוח קיסרי, וכי התובעת טופלה ע"י צוות מנתחים בכיר ביותר ועתיר ניסיון. החלטתם של המנתחים היתה החלטה אחראית המבוססת על שיקול קליני,  וסביר ביותר כי החלטה זו הצילה את חייה של התובעת.

5.         בקדם המשפט הראשון שנתקיים, הוסכם על הצדדים כי יוגשו סיכומים בכתב בסוגיית ההתיישנות על יסוד כתבי הטענות שהוגשו. עם הגשת סיכומי התובעים נתברר, כי אלה כוללים טענות עובדתיות חדשות שלא הועלו בכתב התביעה, כמו גם טענות רבות להארכת תקופת ההתיישנות אשר לא הועלו כנדרש בכתב תשובה. לאור התפתחות זו, זומנו הצדדים לדיון נוסף, במסגרתו הותר לתובעים להגיש כתב תשובה. עוד הוסכם כי הצדדים יגישו ראיותיהם בסוגיית ההתיישנות, וכי הדיון יפוצל באופן שתחילה תידון סוגיית ההתיישנות. בעקבות החלטה זו, הוגשו תצהירי התובעים. מאחר שפרופ' ויינשטיין ז"ל הלך בינתיים לעולמו, לא הוגשו ראיות מטעם הנתבעת.

6.         מתצהירי התובעים ומחקירותיהם בבית המשפט נתבררו עוד העובדות הבאות: בעקבות האירועים נשוא התביעה, פנו התובעים לעו"ד יראון פסטינגר לקבלת יעוץ משפטי, על מנת לבחון האם נפלה רשלנות בטיפול בתובעת. ביום 10.3.05 הודיעם עו"ד פסטינגר, כי "לא קיימת בעניינכם רשלנות רפואית שניתן להוכיחה" (ראה מכתב עו"ד פסטינגר שהוגש במצורף לסיכומי התובעים), וכי המומחה עמו התייעץ "לא חושב שיש קייס" (עדות התובעת, בע' 9). עו"ד פסטינגר הוסיף וציין במכתבו: "אנו מבקשים לחזור ולציין בפניכם כי מועד ההתיישנות בתיק הוא ביום 15.8.05". התובעים השלימו עם הייעוץ שניתן להם, וסמכו על תשובתו של עו"ד פסטינגר, אשר התייעץ "עם דרג רפואי בכיר" (ס' 14 לתצהיר התובעת) ולא ביצעו בירור נוסף כלשהו. בחלוף השנים פנו התובעים להליך פונדקאות, במסגרת המרכז להורות, משם, לאחר שנשמע סיפורם, הופנו התובעים לפגישת ייעוץ אצל עו"ד קפלן לבחינת סוגיית הרשלנות. עו"ד קפלן הפנתה את התובעים לפרופ' קפלן, אשר בחן את תיקה הרפואי של התובעת ומסר לתובעים כי לפי חוות דעתו המקצועית הטיפול הרפואי שבוצע בתובעת היה רשלני. בסמוך לאחר קבלת חוות הדעת הגישו התובעים את התביעה שבנדון.

טענות התובעים

7.         בכתב תשובתם מודים התובעים כי "על פי פרשנותו היבשה של ס' 5 לחוק ההתיישנות..." אכן חלה על התביעה התיישנות (ס' 6 לכתב התשובה). יחד עם זאת, העלו התובעים שלל טענות להארכת תקופת ההתיישנות, כמפורט להלן:

א.        התיישנות שלא מדעת לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות - לטענת התובעים, לא ידעו על  התרשלות הנתבעת, כמו גם על הקשר הסיבתי שבין מעשי הנתבעת ובין נזקיהם, אלא עם  קבלת חוות דעתו של פרופ' קפלן. התובעים פעלו בצורה סבירה ופנו לעו"ד יראון פסטינגר, כבר ביום 8.2.05, אולם זה הודיעם כי מייעוץ רפואי שקיבל, לא קיימת בעניינם רשלנות רפואית שניתן להוכיחה. מסיבה זו לא עשו דבר עד לקבלת חוות דעתו של פרופ' קפלן, ביום 17.5.09, ממנה נתגלו לתובעים לראשונה העובדות המהוות את עילת התביעה.

ב.         תרמית ואונאה, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות - לטענת התובעים הוטעו במתכוון ע"י פרופ' ויינשטיין, אשר טען בפניהם, כי הניתוח נדרש מאחר וגופה של התובעת הגיב באופן בלתי רגיל, וכי בביצוע הניתוח הציל את חייה של התובעת. בכך הטעה פרופ' ויינשטיין את התובעים וסילף עובדות רפואיות עד לכדי תרמית ואונאה. לפיכך, נטען, יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום בו נודעה לתובעים התרמית, קרי: ביום מתן חוות דעתו של פרופ' קפלן.

ג.         הודאה בקיום זכות לפי ס' 9 לחוק ההתיישנות - לטענת התובעים, הודתה הנתבעת, בחוות דעתו של המומחה מטעמה, פרופ' שיף, בעובדות הקשורות למחדלה, ויש לראות בכך משום הודאה בקיום זכות.

ד.         ליקוי נפשי או שכלי לפי ס' 11 לחוק ההתיישנות - נטען כי לאחר אירוע כריתת הרחם שקעה התובעת בדיכאון עמוק וסירבה לדבר על הנושא או לפנות לטיפול רפואי. בשל כך, יש לראותה כמי שלא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי ובריאותי, ולמנות את מרוץ ההתיישנות מיום 8.2.05, היום בו פנו התובעים לעו"ד פסטינגר לצורך בירור זכויותיהם.